דחיית תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד של רוכב קטנוע ללא כיסוי ביטוחי

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שילה, א' שטמר וא' סטולר) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקווה (כבוד השופטת נ' דסקין). בית-משפט השלום דחה תביעה שהגיש המבקש לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק). בית-המשפט קבע כי המבקש מוחרג מהזכאות לתבוע, משנמצא לו כי לקטנוע שעליו רכב המבקש לא היה כיסוי ביטוחי (סעיף 7(5) לחוק הפיצויים), וכי המבקש איננו מקיים את התנאים המצטברים שבהתקיימם ניתן לתבוע בנסיבות אלה (לפי סעיף 7א לחוק): נהיגה בהיתר מאת הבעלים או המחזיק ברכב, ואי-ידיעה, בפועל ובכוח, בדבר אי-קיומו של ביטוח.

2.        מאחר ולא היה ספק לגבי העובדה שהקטנוע שעליו רכב המבקש בעת שנפגע בתאונה לא היה מבוטח, נבחנו בבית-משפט השלום הגרסאות - השונות בתכלית - שהציגו המבקש - מזה, ומנהל העסק שהיה בעליו של הקטנוע ועובדי המוסך שממנו נלקח הקטנוע לפני התאונה - מזה. בפסק-דין ארוך ומפורט נדרש בית-משפט השלום למכלול הראיות והעדויות של המעורבים בפרשה (ובכללן הקלטות של שיחה בין המבקש, בעל העסק ואדם נוסף, שביצע חוקר פרטי מטעם המבקש) - וקבע בסופו של יום כי הוא אינו נותן אמון בגרסת המבקש. בתוך כך, נמצא לבית-המשפט כי המבקש לא מילא את שני התנאים המצטברים שבסעיף 7א, שכן הוא נטל את הקטנוע בלא רשות של בעליו, והוא אף ידע שהקטנוע איננו מבוטח. בית-המשפט המחוזי אימץ, כאמור, את פסק-דינו של בית-משפט השלום, וזאת לאחר שבחן אחת לאחת את הטענות - העובדתיות ברובן - שהעלה המבקש.

3.        בבקשת רשות הערעור שהגיש, עותר המבקש להתערבותו של בית-משפט זה בקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי. בתמצית, טוען הוא כי לא היה מקום לקבוע כי הקטנוע נלקח בלא רשות (וזאת במיוחד לאור סגירת תיק החקירה המשטרתי בנושא) וכי אין זה ראוי לקבוע מבחינת מדיניות משפטית כי הנטל להוכיח אי-ידיעה בדבר היעדר קיומו של ביטוח חובה לרכב מוטל על העובד-השליח, ולא על "קרנית" או על המעביד-בעל-חברת-השליחויות (במסגרת הודעת צד ג').

4.        עיינתי בבקשה ובפסקי-הדין של הערכאות הראשונות ובאתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

           אכן, השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את אי-הידיעה אודות היעדר ביטוח החובה לרכב בנסיבות של יחסי עבודה היא שאלה נכבדה, ואף בית-המשפט המחוזי הסתייג מקביעת מסמרות בדבר. ברם, בנסיבות המקרה שבפנינו, כלל לא נצרכה שאלה זו להכרעה, מהטעם שבית-משפט השלום קבע כממצאים שבעובדה הן כי המבקש ידע בפועל כי הקטנוע איננו מבוטח, והן כי המבקש נטל את הקטנוע ללא רשות. די בקביעות אלה כדי להביא לדחיית תביעתו של המבקש לפי חוק הפיצויים, ובנסיבות העניין לא נמצא לי כל טעם להתערב בהן "בגלגול שלישי". בית-משפט השלום ביסס קביעות עובדתיות אלה על מארג של ראיות אובייקטיביות וממצאי מהימנות, וממצאיו אושרו גם על-ידי בית-המשפט-המחוזי. בנסיבות אלה, וממילא בהיעדר שאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית שהיא רלבנטית למקרה, לא ניתן לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור.

           הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ח' באדר א' התשס"ח (14.2.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il